החלטה בתיק בש"א 155229/07

1.         המבקש הגיש בקשה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א.

2.         המבקש טען, כי המשיבה עזבה את הארץ לצמיתות והיא מתגוררת דרך קבע בחו"ל, ולמיטב ידיעתו היא גם נטשה את בתה הקטנה בישראל וכי אם התביעה נגדו תידחה - רוב הסיכויים לכך שהוא לא יוכל לגבות את הוצאותיו.

מה עוד, שאין בידי המשיבה להצביע על נכסים נזילים שלה הנמצאים בישראל שמהם יוכל להיפרע.

3.         עוד טען המבקש, כי סיכויי התביעה קלושים או למצער, אינם גבוהים במיוחד וציין את טענות ההגנה המרכזיות שלו.

4.         ב"כ המשיבה בתגובתו ציין, כי  כאשר בית המשפט שוקל אם לצוות על תובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות, אין מדובר בכך, שתובע יחויב במתן ערובה מחמת עוניו בלבד ויש לאפשר לכל אזרח את יכולת הגישה לבית המשפט.

לעניין זה צוינו הלכות בית המשפט העליון: ע"א 2877/92 סאלח אבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר פ"ד מז (3) 846, עמ' 850 - 851, וכן רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת  פ"ד מד (1) 647, עמ' 650 - 651. (להלן: "אויקל תעשיות").

5.         עוד טען ב"כ המשיבה, כי עובדת היות התובע תושב חוץ אינה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות התובע וכי מדובר בתביעה שטרם התקיים בה כל דיון ועוד לא      נשמעו הראיות ויש ליתן לתובעת את יומה בבית המשפט.

6.         ב"כ המבקש בתגובתו השיב:

א)         האסמכתאות שצוינו בתגובת המשיבה תומכות דווקא בבקשתו של המבקש.

ב)         בתגובת המשיבה לא מצויה טענה עובדתית ממנה עולה, כי המשיבה היא ענייה כך שהמשיבה אינה טוענת שאין בידה האפשרות ליתן הערובה המבוקשת.

ג)          ב"כ המשיבה לא השיב בתגובתו לגופו של עניין לטענה של המבקש ולפיה, סיכויי התביעה קלושים.

7.         לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה.

לענין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט ש. לוין בפסק דין בעניין אויקל תעשיות אשר אוזכר בתגובת המשיבה לבקשה.

בסעיף 5 לאותו פסק דין נכתב כדלקמן:

" הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה.

עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ-לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2). להבדיל מתקנה 519 מונה עכשיו צו 23 תקנה 1 של התקנות האנגליות את סוגי העניינים שבהם עשוי בית המשפט "בהתחשב בכל הנסיבות וכאשר הוא סבור שצודק לעשות כן" להורות על מתן ערובה".  (הדגש אינו במקור - א.כ.).

8.         במקרה דנן, תגובת המשיבה אינה נתמכת בתצהיר ואין לדעת ממנה, אם אכן אין בידי המשיבה נכסים הנמצאים בישראל ושמהם יוכל המבקש להיפרע, ומאידך - לא פורטו נכסים כאלו.

כן לא נסתרו, ולו לכאורה, הטענות העובדתיות שהועלו על ידי המבקש בבקשתו ובתצהיר התומך בבקשה. (למשל סע' 2 לתצהיר).

כמו כן, לא מצאתי תגובה לגופו של עניין, באשר לטענת המבקש בדבר סיכויי התביעה.